על הקשר שבין אור הכוכבים לנרות חנוכה
__________________________________
א. פחד
מוצאי השבת הראשונה בעולם. האדם שנברא במהלך היום השישי מקבל את השבת המוארת כולה מהאור הראשון,אפילו ליל שבת מלא באור. ואז מגיעה מוצאי השבת. אחרי 36 שעות אור רצופות האדם נפגש לראשונה עם החושך
המדרש של בראשית מספר על החושך הזה. ומספר גם על עוד משהו שמגיע ביחד איתו, הולך יד ביד עם חושך, זהו הפחד. נקודת הראשית של הפחד בעולם, הפחד הראשוני, הקדמון- הפחד מהחושך.
שלא נטעה. אנחנו חושבים את הפחד מחושך, כפחד מפני מה שיקרה. איבוד שליטה, חוסר הראיה שמביא את הסכנות הנלוות. בעצם כל הדברים המפחידים שיכולים להפתיע אותי בחושך כשאיני רואה אותם. אצל אדם הראשון הנקודה עמוקה יותר. אין אצלו דברים נלווים הפחד הוא מהחושך עצמו.
ואולי ממנו מסתעפים כל הפחדים כולם.
הבורא לא השאיר אותנו יותר מדי זמן עם הפחד הזה, ונתן לנו את הסוד הגדול של ההדלקה. הגילוי שהאדם יכול בכוחות עצמו להדליק אור. לא רק השמש מאירה בעולם, יש גם מקור אור אנושי: מדורה ונר ,עששית ונורת הלוגן. האפשרות של האדם לשפשף שני עצים לניצוץ וליצור אש היא רק נקודת התחלה. האש, הדבר הראשון שהאדם יוצר בעולם פותחת בפניו את דלת הפיתוח והטכנולוגיה כולה. ואולי אפשר להביט על ההתפתחות המדעית-אנושית על פי התפתחות אמצעי התאורה שלה . התפתחות שאפשר לסכם אותה במילים מוכרות: באנו חושך לגרש.
אצל אדם הראשון הפחד נרגע, הכל נכנס לשגרה, כמעט. כי הנה הגיע החורף. הימים החלו להתקצר, הלילות להתארך ואיתם חזר גם הפחד. הפחד שהנה הלילה ינצח את היום והעולם ישקע בחושך. חושך ניצחי.
וגם הפעם, מספר המדרש, לא השאיר הבורא את האדם עם הפחד. החורף עבר את שיאו ואדם הראשון קבע חג.- חג האור. חג שהמשיך לכל בניו אחריו. כל תפוצות העולם חוגגים בשיא החורף, בימים הקצרים ביותר את הזה: הנוצרים עם אורות האשוח, הסינים עם מנורות הנייר הצבעוניות. ואצלנו כמובן חג האורים, חנוכה.
זה המפגש של האדם הראשון עם החושך שהוא סמל למפגש של האנושות כולה, ואיתו הפחד שמלווה את החושך לכל צעד. למן האימה הראשונה המוזכרת בתנ"ך. האימה של אברהם בברית בין הבתרים כשחשכה גדולה יורדת עליו. ועד לכל ילד המפחד מהחושך.
והשאלה שנשארה לנו עוד מימי אדם הראשון היא למה. למה הפחד מחושך. ממה אנחנו מפחדים? ולמה הפחדים הכי קיומיים בחיים קשורים לחושך. מה יש בו בחושך שכל כך מאיים?
__________________________________
ב. אור
החושך והאור הם הדימויים החזקים ביותר של חכמה ובערות. החכמה היא המנורה, כך לימדנו התלמוד: "הרוצה להחכים ידרים". בדרום נמצאת השמש והאור. אלו הביטויים הבסיסיים ביותר למדד החכמה. רק נשים לב למטבעות הלשון המצויות: השכל המאיר את הפינות החשוכות של הבערות. הפילוסופיה השופכת אור על השאלות הקיומיות. המדע המבהיר את פלאי הטבע.
כמו תאורות הבית והרחוב המתרבות בעולם, כך התרבות כולה יוצאת לאור. ולא רק בתרבות המערב גם בצד השני של העולם, במזרח. שיא החכמה נקרא בלשון הבודהה: הארה.
ובמעגל שלנו, עם ישראל. גם הוא מבורך באור. הוא הנושא את הלפיד, להיות אור לגויים, להאיר לעולם את הדרך. מעגל קטן עוד יותר לבתי המדרשות, שגם הם כמו עם ישראל ביחס לעולם, נשלחים להאיר את העיר.
כל זה הינו רק צד אחד של האור. המובן בו האור הוא מאור, כלומר הוא מאיר ל.. . בדומה לשמש שמאירה לעולם. מהות האור הזה היא לשפוך אור על הסביבה. ועוד לפני שנחפש אפשרות אחרת לאור, נלך עוד צעד עם המובן הזה. המאור הגדול- השמש.
החמה נוצרה בעולם בשביל מטרה מסוימת, כך בבראשית: 'המאור הגדול לממשלת היום'. כלומר יש משהו במאור שבמהותו הוא קשור למלכות, לשליטה. ואם נזכר בדימויים של הקדמה המדעית והתרבותית המוארת, נבחין שהרבה מתהליכיה קשורים לשליטה. להאיר את הסביבה זה בעצם למשול בה. האדם יכול לראות, למקם ולשלוט. זהו גם המובן של החכמה. ידע הוא כח. הידיעה המוחלטת היא העין שיכולה לסקור את הכל. האור מאפשר שליטה. זה הדימוי של מלחמת בני האור בבני החושך ו'באנו חושך לגרש'.
כאן נגיע לפן הנוסף. האור לא מתחיל ונגמר בהיותו מאור השופך תאורה מסביבו. יש אור בפני עצמו. קודם כל יש את מקור האור, המקום שממנו נשלחים הקרניים. נקודת אור בפני עצמה, שאינה מיוחסת למה שהיא מאירה אלא קיימת. נקודה. כמו פנסי מכונית הנראים ממרחק או ניצוץ חשמלי. זהו אור עצמי.
_________________________________
ג. חג אורים
האור של חנוכה שטמון בתוך נרות החנוכיה איננו האור שהוא מאור. להפך,עיקר העניין כפי שאנו מזמרים עם הדלקת הנרות הוא: '..ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד'.
בניגוד לנרות שבת שתפקידם הוא להאיר את סעודת השבת ואת הבית. האור של חנוכה נברא כדי להיות, לדלוק. אנחנו מדליקים אור שכל תפקידו הוא עצם קיומו- שנראה אותו בלי שום הארה עלינו.
במימד הזמן חג החנוכה נחוג בשיא עונת החושך, ביום הקצר בשנה- או יותר נכון הלילה הארוך בשנה. בזמן בו החושך בשיא שליטתו אזי יש מצווה להדליק נר. הדלקת נר חנוכה היא מצווה מיוחדת דווקא בלילה. בניגוד מצוות אחרות שנוהגות בלילה כאן החושך הוא קריטי בשבילה כי 'שרגא בטיהרא מאי אהני? כלומר: לפיד אש בצהריים- מה הוא מועיל?
זהו המקום בו החושך משחק תפקיד, אנחנו צריכים את החושך כדי לראות את הנרות. חנוכה לא היה יכול להיות בקיץ, באור. דווקא העדר התאורה הבאה מבחוץ היא זו הנותנת מקום לאור עצמי. אור שהוא עצמי במהותו שאינו מאיר את האחר אלא משאיר לו מקום להאיר מעצמו. אנחנו לא מדליקים חנוכיה בלפידים ואבוקות – המצווה היא דווקא בנרות – נקודות אור קטנות.
__________________________________
ד. כוכבים
משהו בנרות החנוכה מזכיר את הכוכבים. משהו בחוסר שימוש,בחוסר יחס אלינו."את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים". לכוכבים אין ממשלה, הם קיימים בלי שום תפקיד,פשוט נבראו. משהו עצמי לחלוטין בלי הסבר ויחס. נקודות אור עצמאיות שאיננו יכולים להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.
הכוכבים מחזירים אותנו אל הפחד. דרך איזיק אסימוב, אחד מגדולי הסופרים של המדע הבדיוני. וספרו 'שקיעה'.
שקיעה. מתאר עולם של אור נצחי שבוקע מחמש שמשות שונות, והנה הולך ומתקרב ארוע נדיר של פעם ב2000 שנה – ארוע שבו 5 השמשות יורדות מתחת לקו הרקיע. הולכת השקיעה הגדולה ומתקרבת ואיתה הפחד הגדול, הפחד מפני משהו נורא שיקרה,משהו שימיט חורבן על העולם כולו. ואפילו הידיעה שהשקיעה תערך כמה דקות בלבד ומיד שתי שמשות יחזרו להאיר את שמי הכוכב, עדיין הפחד קיים. זהו הפחד שאיתו התחלנו הפחד מהחושך. וחידת הפחד הזה, והראשוניות שלו שהולכת ומתעצמת בסיפור עד לרגע השקיעה.
ועם השקיעה החושך, החושך שבפני עצמו היה בסדר. הוא עצמו לא טרף את בני העולם, לא הרג בהם. רק שעם החושך בא עוד משהו. החושך הביא אותו את הרגע המדהים בו לראשונה בחיי עולם חמש השמשות נראו הכוכבים.
אינסוף נקודות אור בשמיים. מראה שהיכה בתדהמה והלם את כל רואיהם. מראה שממנו מתחילה הבהלה הגדולה בכוכב המוזר של אסימוב.
ובחזרה לכדור הארץ, לעולם הקטן שלנו. אולי גם אצלנו המאור הגדול מסתיר, יש בו משהו מסנוור מדי. השמש, ככל תאורות הבית והרחוב. כששופכים אור מבחוץ על הכל ממילא אין אור פנימי. אור השמש מסתיר את הכוכבים,את נקודות האור הפנימיות שאינם באות להאיר אלא להיות.
ועוד חזרה, הפעם אל הפחד. אולי אנחנו מפחדים כל כך מהחושך לא כי משהו נורא ורע יקרה אלא להפך- כי הכוכבים יתגלו?
אחת התפיסות המרכזיות בתורת הנפש לגבי הפחד מצביעה בכיוון הזה. פחד אנושי הינו תוצאה של החשש ממה שיתגלה , לא מהחסרון אלא דווקא מהכח. פחד מהעוצמה שקיימת ואני לא מוכן אליה. פחד ממה שאני אגלה בתוכי או באחרים שסביבי. משהו שיתגלה ברגע שהמאור הגדול, המאור החברתי, הממקם את כל אחד מאיתנו. המאור יעומעם, והחושך יגיע. בהעדר הההגדרות הנורמטיביות המסדרות את העולם ואת עצמנו, משהו 'אפל' יגיח, משהו שאיננו רוצים להביט ישירות בעיניו. שהם בעצם עינינו.
גם כאן, ההחשכה של אור הפלורסנטים והשמש מפחידה כי עמוק בתת מודע אנחנו יודעים שיש עוצמה שתצא לאור דווקא עם החושך שמסביב.
__________________________________
ה. 'נר לכל אחד אחד'
בספר הידוע יותר או פחות –'בדולינה', מתואר החג של היום הקצר בשנה. התאור בספר לוקח את הקוראים היישר לתוך לילה מכוכב בחופי סיני, אל הלילה בו מתקיימת 'פגישת השבט'. השבט שהוא בעצם כולנו.
יש משהו בלילה הארוך ביותר שמכנס אנשים, מקהיל את האנושות כולה. כל עם ותרבות בדרך שלה,מסביב לחגים למדורות ולנרות. זה לא מתחיל בבדולינה . המדרש מתאר יפה את חגי החושך של אדם הראשון, חגים שהם שייכים באמת לראשוניות של בני האדם ומשם זורמים הלאה לאורך הדורות והעמים.
הסיפור מתאר את ההתכנסות בחושך הגדול, התכנסות שיש בה חיבור בין אנשים. המפגש האנושי המתחולל בלילה הארוך הקשור באופן מהותי ליחודיות, המיוחד שבכל אחד. שם, בחופי סיני מתחוללת התנועה. המעבר מהנורמליות החברתית ליצירתיות ולעצמאות של כל אחד ואחד. במילים של המאמר שלנו זו התנועה מהמאור אל האור. מהאור החיצוני שמופיע בקיצוניות בעיר המוארת מסביב לשעון – אל האור הפנימי של כל אחד מאיתנו.
חנוכה הוא האור שלנו, של עם ישראל. כנגד האור האונברסלי של התרבות ההלנסטית שבאה להאיר את חכמת העולם. חכמה מסנוורת בעוצמתה עד שלפי המדרש- 'החשיכה עינהם של ישראל' , עד שכמעט לא נראה האור הפנימי שלנו. לא היה במה להבעיר את האש הפנימית מעוצמת האור היווני.
בחג החנוכה הצלחנו להדליק את האור שלנו בעולם: בעצמאות מדינית, בחנוכת בית המקדש, ובארוע הסמלי כל כך של הדלקת האור במנורה.
האור הפנימי איננו תפקידנו היחידי בעולם. יש לנו להיות אור לגויים, לתקן עולם במלכותו יתברך. אבל לפעמים מרוב מאור אנחנו שוכחים את האור הקטן שלנו. אז מגיעים החושך והלילות הארוכים להזכיר לנו את נקודת האור שלנו. את המקום שאיננו תלוי השפעה הסביבתית, ביכולת להשתמש בו, אלא עצם קיומו- לראותו בלבד.
בחושך כל אחד הוא נר. עצמאי באור שלו, נראה בבהירות. דווקא עם החושך ניתנה לאדם הראשון ואיתו לכל אחד מאיתנו,היכולת לברוא את האש. מנוע של בערה פנימית שנולד דווקא מתוך החושך. אותו אור פנימי שהוא הדבר המפחיד ביותר בעולם, שורש הפחד. הוא עצמו גם נקודת העצמיות.
__________________________________
ו. מתוך החושך
תרגיל בסיסי בדמיון מודרך: דמיינו נקודת אור שקיימת בתוך הגוף שלכם. מתחילה לנצנץ באבר מסוים ומתפשטת לכל הגוף עד שכולו מאיר מתוכו. אפשר לקחת את התרגיל הזה גם הלאה- לעולם שין בו תאורה אבל כל דבר בו מאיר מתוכו: כמו פנסי רוח סינים, או נרות בתוך נייר צלופן, כל דבר, מהאבן העץ העננים והאנשים – הכל מאיר. עולם של אור פנימי, עולם שאין בו שמש או תאורת רחוב, באוויר יש חושך שהוא מצמיח מתוכו את האור..
בחזרה להבדל בין אור פנימי לחיצוני- קצת אופטיקה. כשאנו מביטים על חפץ המואר ממקור חיצוני, מה שאנו 'רואים', אלו קרני האור הפוגעות באותו החפץ ומגיעות לעינינו. לפי צורת ההחזרה אנחנו רואים את החפץ. בסימבוליקה של תורת הסוד זה נקרא אור חוזר, אין כאן מפגש ישיר אלא קרניים החוזרות מהחפץ לעיננו.
כשעוסקים באור הפנימי יש כאן משהו אחר לגמרי, בניגוד לאור החוזר זהו אור ישר. מהחפץ שהוא עצמו מקור האור- ישירות לעיננו. המפגש כאן אינו עקיף. יש כאן מפגש בלתי אמצעי עם המהות. לא רק המעטפת המחזירה אור.
לדוגמא: כשאנו רואים חפץ בצבע ירוק, משמעות הדבר היא שכל אורכי הגל בצבעי הקשת נכנסים לתוכו, מלבד הירוק הנחסם ומוחזר כלעומת שבא – עד לעינינו .
במופע של האור העצמי, אור ירוק , למשל, כל קרני הצבעים לא קיימים מלבד הירוק. התוך של הדבר הוא גם מה שמגיע לעינינו.
מכאן תובנה נוספת: שני סוגי האורות יוצרים שני סוגי מפגשים. הראשון הוא המפגש הרגיל, נפגשים עם צורת ההחזרה , עם איך שהדבר/האדם נתפש בראי העולם. כלומר אנחנו רואים מה שנראה לעיננו ע"פ האור הקיים בעולם, מה שאפשר והגיוני לראות ולא מעבר.
בעצם איננו רואים באמת את החפץ, אנחנו רואים כל מה שלא נכנס אליו פנימה, מה שפוגע בו ומוחזר, מה שלא נכנס לתוכו. מה שיש בפנים הוא הדבר היחיד שאיננו רואים.
לעומת זאת המפגש עם האור הפנימי הוא מפגש ישיר. ככל שיש השפעה סביבתית פחותה, כך הפגישה היא מלאה יותר. אנחנו פוגשים את מה שנמצא מולנו. מה שנמצא בפנימיותו, במה שהוא באמת ולא את הצבעים הנלווים.
בלילות החשוכים, במצבים החשוכים שלנו בחיים,כשהאור החיצוני כבר לא מצליח להבקיע. אז ההזדמנות להאיר מבפנים- זהו הנס הגדול. האור הזה הוא נס, הוא חידוש גדול. כי מסביב הרי הכל חושך ופתאום אני מגלה אותו, מגלה את הכח לשפשף את האבנים, חומר דומם. ומתוכם לברוא את האור.
וזאת חנוכה. החגיגה של האור הפנימי. חג החושך של אדם הראשון שמתוכו צומח ועולה האור. כי באמת 'לית נהורא אלא ההוא דקאי מגו חשוכא'. – אין אור אלא אותו שעומד מתוך החושך- אין אור מתוך אור. כל שנה בשנה, עם לילות החושך הארוכים, אנו חוזרים במעט לתוהו, לחושך שעל פני התהום. חושך שמאפשר לנו להברא מחדש. בהעדר המאורות הצובעים אותנו בצבעים שלהם, נפתחת ההזדמנות להפגש עם האור העצמי. קודם כל שלנו עצמנו. ואז נוכל לראות את הנרות האחרים שדולקים מסביב. את הנרות שמוסיפים והולכים.
לראות אותם ולזכור. לזכור שאין לנו רשות להשתמש בהם. שהם לא נבראו רק כדי להאיר לי, לשמש אותי בעולם. להפך אורם הוא שלהם. האנשים שסביבי,הנרות הללו, קודש הם. ואני יכול לראותם בלבד.