חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא דִּזְבַן אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי.
וַאֲתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָה לְגַדְיָא, וַאֲתָא כַלְבָּא, וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, וַאֲתָא חוּטְרָא, וְהִכָּה לְכַלְבָּא, וַאֲתָא נוּרָא, וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, וַאֲתָא מַיָּא, וְכָבָה לְנוּרָא, וַאֲתָא תוֹרָא, וְשָׁתָה לְמַיָּא, וַאֲתָא הַשּׁוֹחֵט, וְשָׁחַט לְתוֹרָא, וַאֲתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, וַאֲתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת…
___________________________________
חד גדיא הוא כנראה אחד הפיוטים המפורסמים ביותר לחג הפסח. הוא החל להופיע בהגדות של פסח במאה ה16 באירופה והתקבל בכל רחבי העולם היהודי.
קל להבחין שלא מעט קבוצות כוכבים מופיעות בפיוט.
האם אכן מחבר הפיוט האנונימי התכוון לכך? אנו חושבים שבהחלט כן! פירושים רבים וטובים נכתבו על משמעויותיו השונות של הפיוט, אך הפרשנות האסטרונומית נעלמה מעיניהם של הפרשנים השונים ולא ראיתי מישהו שהזכירה.
אנו מציעים פירוש אסטרונומי חלקי לפיוט. לפי פירושינו, הפיוט מראה מאבק מיתולוגי בין קבוצות הכוכבים – צבא השמים, כאשר המאבק מסתיים בניצחונו של בורא העולם – "הקדוש ברוך הוא" – השולט בצבא השמים.
חלק מקבוצות הכוכבים המוזכרות בפיוט, ברורות. ואם אכן המחבר התכוון למאבק בין קבוצות כוכבים, הרי שברורה כוונתו לפחות לגבי הגדי, החתול, הכלב, המים והשור ("גדיא, שונרא, כלבא, מיא ותורא").
מי הוא האבא שרכש את הגדי ("דזבין אבא")? באטלסים אסטרונומיים עתיקים, קבוצת "אוריגה" וכוכבה הבולט "קפלה", מייצגים רועה וגדייו. בחרנו לייצג את האבא הנושא את הגדי בפיוט בקבוצת כוכבים זו.
ומי הוא המקל ("חוטרא")? בכמה קבוצות כוכבים נהוג לצייר את הגיבור מחזיק אלה בידו. בחרנו בדמותו של אוריון הסמוכה אל הכלב.
גם האש ששרפה את המקל חסרה בין קבוצות הכוכבים. אולי כוונת הפייטן היייתה ל"נהר די-נור", הוא נהר האש (שביל החלב)? כך מסתבר. אך אנו בחרנו לייצג את האש – "נורא", בקבוצת הכוכבים המודרנית יחסית "תנור".
כך גם לגבי השוחט ומלאך המוות. את דמות השוחט קל מצוא בדמות של פרסאוס נושא החרב ובידו ראשה הכרות של מדוזה. אצל מלאך המוות זה היה קצת קשה יותר. בחרנו בדרקון יורק האש ע"פ המדרש האומר "הוא הנחש הוא מלאך המוות".
___פירוש אסטרונומי לחד גדיא__________________________________
התמונות היפות מתוך האטלס האסטרונומי של אלכסנדר ג'יימיסון, לונדון 1822
כתב: שלמה בוסקילה