רקע לסיפור:
מספר רבי נתן על רבי חייקל, אחד מתלמידיו של רבי נחמן מברסלב שבירך את קרוב משפחתו – אף הוא תלמיד של רבי נחמן – בשפע כלכלי. זאת למורת רוחו של רבי נחמן, שמדבריו ניתן היה להבין שטוב לא ייצא משפע זה. אכן אותו אחד התעשר וגם זמנו נהיה יקר יותר כך שנותר לו פחות ופחות זמן לבקר את רבו. באחד הפעמים שעבר ממש מתחת לחלונו של ר' נחמן ונמנע מלהיכנס – קרא לו רבו:
_______________________________________
הסיפור:
פַּעַם אַחַת כְּשֶׁהָיָה יָרִיד בִּבְּרַסְלֶב וְרָץ בִּמְהִירוּת אֶל הַשּׁוּק לִקְנוֹת וְלִמְכּר וְחַלּוֹנוֹת רַבֵּנוּ זַ"ל הָיוּ יוֹצְאִים לַשּׁוּק שֶׁבְּהֶכְרֵחַ לַעֲבר דֶּרֶךְ שָׁם. וּבְתוֹךְ כָּךְ כְּשֶׁרָץ וְרָצָה לַעֲבר לַשּׁוּק וְשֶׁלּא יִרְאֵהוּ דָּפַק רַבֵּנוּ זַ"ל בַּחַלּוֹן וְקָרָא אוֹתוֹ. וּמִסְּתָמָא הֻכְרַח לִכְנס כִּי אֵין הַדֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלּא לִכְנס אִם כְּבָר קָרְאוּ אוֹתוֹ.
וּכְשֶׁבָּא אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל: "הַהִסְתַּכַּלְתָּ הַיּוֹם אֶל הַשָּׁמַיִם"? וַיּאמֶר: "לא". קָרָא אוֹתוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל אֶל הַחַלּוֹן וַיּאמֶר לוֹ: "הַבֵּט בַּחַלּוֹן וְתֹאמַר לִי מָה אַתָּה רוֹאֶה"? וַיּאמֶר: "אֲנִי רוֹאֶה עֲגָלוֹת וְסוּסִים וַאֲנָשִׁים רָצִים הֵנָּה וָהֵנָּה". עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לוֹ: "אַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה יִהְיֶה יָרִיד אַחֵר לְגַמְרֵי. זֶה הַכּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה לא יִהְיֶה עוֹד,רַק סוּסִים אֲחֵרִים וַעֲגָלוֹת וּסְחוֹרוֹת וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים. וְגַם אֲנִי לא אֶהְיֶה וְגַם אַתָּה לא תִהְיֶה. כְּהַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ: 'מָה אַתָּה כָּל כָּךְ בָּהוּל וּמֻטְרָד שֶׁאֵין לְךָ אֲפִילּוּ זְמַן לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם'?!
_______________________________________
תובנות:
לא פשוט להסתכל על השמיים. הרמת המבט דורשת מאיתנו קודם כל לעצור את המרוץ, לעמוד, להשתהות. אנו הרגילים במבט האופקי במישור השטוח מגלים שהרמת המבט דורשת אימוץ של שרירי צוואר שלא מתורגלים. המבט האופקי מבעד לחלון פוגש את המוכר, את שגרת היומיום: העבודה, הרחוב והאנשים שסביבנו. המבט לשמיים פוגש בלא נודע, במה שמעבר להישג ידינו. וכמובן דורש מאמץ לפרוץ את העולם המוכר ולהכיר עולמות חדשים.
המבט הפיזי לשמיים זרועי הכוכבים , ליקום האינסופי, הוא בעת ועונה אחת גם מבט רוחני אל כל מה שמעבר לעולם הזה, אל העולמות העצומים שאנו חלק מהם, מבט שיש בו ענווה מול האינסוף, שיש בו יראת כבוד אל מול המיסתורין ובעיקר מבט כזה שהשמיים מצליחים להשתקף בתוכו. או כדברי המשורר " יש שמיים מעלי ובתוכי.."
אבל רבי נחמן מברסלב לא עוסק רק בעצם הרמת המבט. שאלתו מתיחסת אל הזמן. אל מרוץ החיים שלא מאפשר רגע של התבוננות במה שמעבר אליה. רגע קטן של התבוננות שהינו בעצם שער קטן למימדי זמן ארוכים בהרבה משנות חיי האדם. מבט אל מרחבי השמיים הוא גם מבט אל מרחבי הזמן, אל גלקסיות שהיו לפני מליוני שנים ואל קרני אור שרומזות לעתיד היקום, מבט אל הנצח. ואולי זוהי כוונותו של רבי נחמן בדברו על סוסים סחורות ואנשים אחרים- העולם שלנו שהוא בר-חלוף, עובדה המודגשת אל מול הנצח שמייצגים השמיים.
אבל יותר מכך מבט אל השמיים הוא מבט אל הזמן בעצמו. הרי תפיסת הזמן האנושית נולדה בשמיים- אורך יום נמדד במהלך השמש משקיעה לזריחה, כך החודש, השנה ועוד. בריאת המאורות ביום הרביעי מתארת זאת היטב. " והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים". ר' נחמן משקף את הפרדוקס האנושי: 'אין לי זמן להסתכל על השמיים'. ומה שהוא דורש מאיתנו הא להרים את המבט: המבט אל השמיים מקור הזמן, מאפשר לזמן להשתקף ולנכוח בעולמנו.
לא נשאר לנו אלא לצאת החוצה ולפרוש מחצלת "שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה".